בראשית פרק מא

מאת: עידית לנזר

פשט הפרק:
פרקנו מתאר את עלייתו המטאורית של יוסף מבור תחתיה - בית הסוהר - לתפקיד הרם של המשנה למלך מצריים. פרעה חולם שני חלומות. באחד הוא רואה את עצמו עומד ליד היאור, והנה שבע פרות יפות ובריאות עולות ממנו, ואחריהן שבע פרות רזות ומצומקות שאוכלות אותן.  פרעה מתעורר ומיד נרדם שוב וחולם כמעט אותו חלום אלא שהפעם במקום פרות הוא חולם על שיבולים מלאות הנבלעות על ידי שיבולים דקות. בבוקר אין פרעה מוצא מנוח לעצמו. הוא מזמין את חכמיו אך איש מהם אינו פותר את החלום לשביעות רצונו. שר המשקים נזכר ביוסף, ה"נַעַר העִבְרִי" שהיה עמו בכלא, ובהתגשמות פתרונותיו לחלומות שלו ושל שר האופים, ומספר זאת לפרעה. באופן מידי, פרעה שולח להביא את יוסף אליו. פרעה מחמיא ליוסף: "שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתו". יוסף כהרגלו מסתייג: "בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". פרעה מספר ליוסף את חלומותיו, ויוסף מציע פתרון זהה לשני החלומות: "אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה"- החלומות מתארים את העתיד לקרות בממלכת מצרים: שבע שנים טובות מבחינה כלכלית, ואחריהן שבע שנות רעב שיהיה כה כבד עד כי ישכחו שנות השגשוג שקדמו להן. יוסף מציין שהכפלת החלום היא "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשׂתוֹ". הוא מוסיף עצה לפרעה, למנות איש חכם ונבון שישכיל לאגור אוכל בשנות השובע על מנת לאפשר את המשך קיומה של מצרים גם בשנות הרעב. פרעה, השליט המצרי הכל-יכול, קולט מדברי יוסף לא רק את תכנם אלא גם את ההתבטלות של יוסף כלפי האלקים. הוא פונה לעבדיו בשאלה: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ?" ומיד פונה ליוסף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ, וממנה אותו לאחראי על ביתו ועל כל המצרים. פרעה מסיר את טבעתו ונותן אותה ליוסף כאות למינויו למשנה למלכות. הוא מלבישו בגדי שש, בגדים חשובים, שם רביד זהב על צווארו ומרכיב אותו במרכבה השנייה בחשיבותה, אחרי מרכבתו שלו. פרעה מכנה את יוסף בכינוי צָפְנַת פַּעְנֵחַ שמשמעותו מפענח הצפונות, ונותן לו את אסנת בת פוטיפר לאשה. שלש עשרה שנים אחרי שנמכר לעבדות במצרים, מקבל יוסף את המינוי והופך להיות המשנה לפרעה. ואכן, יוסף דואג לאגירת מזון רב מאוד בכל מצרים בשנות השובע. במהלך שנים אלה, נולדים ליוסף שני בנים: מנשה- כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי, השכיח ממני את הצרות הראשונות, ואפרים - כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. גם בעלותו לגדולה מנסה יוסף להזכיר  לעצמו באמצעות שמות בניו, שלא תמיד היה במצב זה, ושעליו להודות לה' על כך.  כאשר מתחילות שנות הרעב, צועקים המצרים אל פרעה שיפרנסם. פרעה מפנה אותם ליוסף, שמתחיל למכור את האוכל שצבר. הרעב הכבד אינו רק במצרים, אלא גם בארצות השכנות, וכאשר מתפרסמת העובדה שבמצרים יש אוכל, מתחילה נהירה של תושבי הארצות השכנות, המגיעים אל יוסף לקנות אוכל.

מעמיקים מבט:
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה". מסבירים חז"ל: "פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה לו קורת רוח בפתרונם". אנו עומדים ותמהים: היכן חכמתם הרבה של חרטומי מצרים וחכמיה? הן הפתרון שהציע יוסף, שהתקבל בסופו של דבר על דעת פרעה, אינו כה מסובך! די הגיוני שבעולם המבוסס על חקלאות, פרות ושיבולים רומזות על עניינים כלכליים, יופי ומלאות מסמלים שובע, ורזון מסמל רעב. מדוע לא "עלו" החרטומים על פתרון פשוט זה? אלא, יתכן שהחרטומים לא העזו אפילו לחשוב על פתרון כזה, וקל וחומר לא לומר אותו לפרעה, כי הוא סתר את כל תפיסותיה האמוניות  של מצרים, את כל מערכת המושגים שלה. המצרים האמינו בנילוס כאלוהיהם, כמקור חייהם. במחזוריות טבעית מדויקת היה עולה ומשקה את שדותיהם לאחר שהם בחכמתם בנו מערכת תעלות משוכללת שהביאה את מימיו לכל חלקת שדה. בניגוד לארץ כנען, במצרים מעולם לא היה רעב. על פי האמונה המצרית, אין קשר בין הטבע לבין המוסר. הפתרון של יוסף, ה"נַעַר העִבְרִי" ["כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"] הוא מהפך בתפיסה המצרית. יש כח א-לוקי מעל לטבע, השולט בטבע ומכוונו: "אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה".
(על פי טל חרמון, הרב אבינר, עמ' 77)